ביום 3.5.2017 פסק בית הדין הארצי לעבודה כי עובד זכאי לפדיון חופשה , לאחר שהסתיימה העסקתו ונוסחת החישוב היא:

סך ימי החופשה שנצברו בשלוש השנים האחרונות ובשנה השוטפת, פחות – מספר ימי החופשה שנוצלו בפועל בשנים אלה בלבד.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי”א-1951 (להלן – החוק), קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ”י החוק, היא שלוש שנים.

לשים לב : כי במקרה שלעובד יש זכות לחופשה שנתית ארוכה יותר מזו שקובע החוק, מכוח חוזה / הסכם קיבוצי / צו הרחבה: לגבי חלק החופשה החוזית (החופשה העודפת על זו שקובע החוק), קיימת התיישנות רגילה של 7 שנים (הזכות לפדיון החופשה העודפת תלויה בהוראות המקור ממנו היא נובעת). כך גם במקרה שעובד זכאי לחופשה נוספת הניתנת לו כתמורה לעבודת שעות נוספות או לעבודה ביום מנוחה.

ומעט יותר בהרחבה:

סעיף 6 לחוק קובע, כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה, וסעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעסיק, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות

המדובר לעיל מהווה עדכון לפסיקת בית הדין הארצי מיום 5.8.2002 בפס”ד (יצחק קידר נ’ מוריס בן שטרית) שם קיבל את תביעתו של העובד לפדיון חופשה כמעט במלואה בגין שבע שנות עבודתו, ולא עד לתקופת שנת ההתיישנות וזאת מן הטעם כי המעסיק לא טען להתיישנות.